הפצצת שדה התעופה אל-מאזה ב-13 באוקטובר 1973
 | ||||||||||||||
| F-4 פנטום של חיל האוויר הישראלי | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת יום הכיפורים | ||||||||||||||
| תאריכים | 13 באוקטובר 1973 | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | דמשק, סוריה | |||||||||||||
| קואורדינטות |
33°28′41″N 36°13′29″E / 33.4781°N 36.2248°E | |||||||||||||
| ||||||||||||||
הפצצת שדה התעופה אל-מאזה בדמשק ב-13 באוקטובר 1973 היא אחת מסדרת הפצצות שביצע חיל האוויר הישראלי בעומק סוריה ובשדה התעופה אל-מאזה בפאתי דמשק, במהלך מלחמת יום הכיפורים. בעקבות התקיפה התפתחו קרבות בין צבא סוריה לצה"ל, שניסה לחלץ טייס ונווט שנטשו אחד ממטוסי F-4 פנטום שהשתתף בהפצצה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים פעל חיל האוויר הישראלי באינטנסיביות במשימות סיוע לכוחות הקרקע שניהלו קרבות בלימה קשים עם כוחות סוריים עדיפים ברמת הגולן.
החל מיומה הרביעי של המלחמה, ולאחר שנהדפו כוחות השריון הסוריים הגדולים ששטפו את רמת הגולן חזרה לשטח סוריה, יזמה ישראל סדרה של תקיפות עומק אוויריות בסוריה במטרה להוציאה ממעגל הלחימה ולצמצם את היוזמה ההתקפית שלה.
יעדי התקיפה היו שדות תעופה, תחנות כוח, מצבורי דלק, בתי זיקוק, תחנות מכ"ם, גשרים ומתקנים אסטרטגיים אחרים. ההפצצות גרמו נזק כלכלי כבד לסוריה וצמצמו את היוזמה ההתקפית הסורית.
אחת המטרות החשובות שיועדו לחיל האוויר הייתה הפצצת שדה תעופה אל-מאזה שבפאתיה הדרום-מערביים של דמשק. השדה היה שדה התעופה הבינלאומי הגדול בסוריה, וחלק ממנו שימש את חיל האוויר הסורי כשדה תעופה צבאי.
החל מימיה הראשונים של המלחמה שימש השדה בנוסף את הרכבת האווירית הסובייטית שהזרימה אמצעי לחימה לסוריה.
השדה היה מוגן באמצעי נ"מ צפופים שכללו טילי קרקע אוויר ותותחי נ"מ רבים. תקיפתו נחשבה כקשה ומסוכנת. בתקיפה קודמת באזור דמשק נפגעו שני מטוסי פנטום מתוך השביעייה שתקפה, ושני אנשי צוות אוויר נהרגו או נשבו.
ההפצצה של שדה התעופה אל-מאזה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-13 באוקטובר, יומה השמיני של המלחמה, סמוך לפני זריחת השמש הוזנקו שתי רביעיות מטוסי פנטום מטייסת 201 לתקיפת שדה התעופה אל-מאזה שתוכננה להתבצע עם אור ראשון. בשל תקלה טכנית בשני מטוסים ההמראה התעכבה ביחס לתכנון. המבנים טסו מעל הים התיכון, פנו מזרחה חצו את קו החוף בין צידון לבירות בטיסה נמוכה מעל לבנון. בחציה של גבול סוריה-לבנון המטוסים נסקו לגובה של 15,000 רגל במטרה להימנע מפגיעת תותחי נ"מ סוריים. בשל העיכוב בהמראה, כשהמבנים נסקו לגובה השמש כבר זרחה. זריחת השמש הגבירה את הסיכון לפגיעת נ"מ ובנוסף סינוורה את הצוותים והקשתה על הנווט. לאחר התלבטות בין המובילים הוחלט על המשך המשימה למרות הזריחה.
עם הגעת המבנים אל מעל המטרה נפתחה לעברם אש נ"מ כבדה. במטרה לצמצם סיון של פגיעה מאש נ"מ המטוסים הישראליים ביצעו את יעפי ההפצצה תוך כדי הירי הכבד וצפו בפגיעות טובות במטרות.
במהלך ההפצצה נפגע מוביל הרביעייה השנייה, הטייס עדי בנייה והנווט יאיר דוד, ככל הנראה מפגז נ"מ בקוטר 57 מ"מ. לאחר הפגיעה סב המטוס הפגוע והחל טיסתו חזרה.
בשלב זה שוגרו לעבר המטוסים מספר טילי קרקע אוויר, אשר שניים מהם כוונו אל המטוס הפגוע. המטוסים הישראלים ביצעו תמרוני התחמקות והצליחו להתחמק מפגיעת הטילים. במטרה לצאת מהר ככל האפשר משטח סוריה, בחר המטוס הפגוע לטוס מערבה לעבר לבנון. מספר 2 במבנה, הטייס אבנר נווה והנווט אמנון טמיר, ליווה את המטוס הפגוע וטס לידו בדרכו מערבה. כבר בתחילת הטיסה חזרה החלו מערכות שונות במטוס להתריע על תקלות והפסיקו את פעולתן. שני מנועיו של הפנטום הפגוע נותרו דלוקים אך לא ניתן היה לשלוט עליהם. לאחר זמן קצר דיווח מספר 2 לטייס המטוס הפגוע כי מטוסו בוער.
בשלב זה היה כבר מטוס הפנטום הישראלי מעל שטח לבנון. למרות סכנת ההתפוצצות של המטוס בחר צוות המטוס להמשיך בטיסה במערבה לכיוון ביירות ובכך להקטין את הסיכוי לנפילה בשבי. בסמוך לקו הים התיכון נתקעו ההגאים של מטוס הפנטום הבוער וחייבו את הצוות לנטוש אותו. הטייס והנווט ביצעו נטישה ובעודם צונחים מעל לשטח לבנון כוונו את מצנחיהם כך שיסחפו עוד מערבה לכוון הים התיכון.
הקרבות לחילוץ הטייס והנווט הישראליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אל הצוות הצונח לים נורתה אש מקלעים כבדה מהחוף הלבנוני, ומספר סירות דייגים מיהרו לשוט לעברם בעודם צפים על המים. מספר 2 (נווה/טמיר) יחד עם מספר 3 (עמירם אליאסף/אריק שליין), שליוו את מספר 1 לכל אורך הדרך, התחילו בביצוע יעפי צליפה על סירות הדייג כדי למנוע מהם לתפוס את הצוות.
עוד בעת שדווחו על הפגיעה שיגר אליעזר כהן (צ'יטה) מפקד מרכז החיפוש וההצלה, מסוק לחילוצם. הטייס והנווט נסחפו מערבה ונחתו אל תוך הים קרוב לחוף הלבנוני. הטייס והנווט ניפחו מצוף המשמש למילוט בים ונותרו לצוף בעזרתו. כעשרים דקות לאחר צניחתם ריחף מסוק החילוץ מעליהם. בעוד המסוק מנמיך ונערך למשות את הצוות הישראלי מהים נפתחה לעברו אש מקלעים וירי מרגמות מהחוף. המסוק נאלץ לסגת מחשש להפלתו.
לאחר מספר ניסיונות חוזרים של מסוק החילוץ למשות את צוות מטוס הפנטום שהוטרדו על ידי אש מהחוף, הוזנקו זוג מטוסי סקייהוק ישראליים לשיתוק מקורות הירי. המטוסים הפציצו את כוחות הקרקע שבחוף ושיתקו אותם. לאחר מכן הטביעו סירת מנוע שיצאה ללכוד את הצוות הישראלי.
בשלב זה הזניקו הסורים רביעיית מטוסי מיג כנגד מטוסי הסקייהוק הישראלים (מטוסי הסקייהוק הם מטוסי תקיפה ואינם ערוכים לקרבות אוויר). בקרת האוויר הישראלית זיהתה את הזנקת המיגים, הורתה למטוסי הסקייהוק לסגת והזניקה כנגדם רביעיית מטוסי מיראז' 3.
בקרב אוויר שהתפתח מול החוף הלבנוני הופלו שני מטוסי מיג. טייס מיג אחד נטש מטוסו וצנח גם הוא לים. שני המטוסים הסוריים האחרים נמלטו. בינתיים, לאחר המתנה ממושכת חזר מסוק החילוץ בשל חוסר דלק לבסיסו. במקומו הזניקה יחידת החילוץ שני מסוקים. המסוקים משו את שני אנשי הצוות הישראלים וכן את הטייס הסורי ושבו בשלום לבסיסם.
תוצאות הקרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]שדה התעופה אל-מאזה בדמשק הופצץ על ידי שמונת מטוסי הפנטום הישראליים כמתוכנן. אחד ממטוסי הפנטום נפגע וצוותו צנח אך חולץ על ידי כוחות צה"ל. במהלך החילוץ התנהלו קרבות שבהם הופלו שני מטוסי מיג סוריים וכן נפגעו כוחות חוף.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אבירם ברקאי, בשם שמים: טייסת "האחת" במלחמת יום הכיפורים, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2013 עמ' 377-381.
- אליעזר (צ'יטה) כהן וצבי לביא, השמים אינם הגבול, בהוצאת ספרית־מעריב 1990, עמ' 486–488.
- יצחק שטייגמן, מוכרחים להמשיך לנגן - חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים, מודן הוצאה לאור, 2023, הפרק "12 באוקטובר - תקיפת שדה התעופה אל־מאזה", עמ' 294–296.
- עדות של הנווט סא"ל יאיר דוד מהדקה ה-1:44.
